פסק-דין בתיק ב"ל 28551-11-10

1.      לפני ערעור על החלטת ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 10.6.2010, אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר החל מיום 18.10.2008.

2.      המערער, יליד 1951, השתכר והגיש תביעה לנכות כללית. ביום 10.6.2010 התכנסה הועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר), שמעה את המערער וקבעה:

"מדובר בתובע יליד 1951 הסובל ממחלת לב 25% סוכרת 20% נוירופטיה 10% חדות ראיה 15% פסואודפקיה 10%.

התובע נכנס בכוחות עצמו, מעברים חופשיים, דיווח על כאבים בחזה אולם לאחר עיון בחומר הרפואי קרדיולוג מציין כי יכול לעבוד עבודה מלאה ללא מאמץ פיזי.

לדעת הוועדה בהתייחס לאופי הליקויים שילובם השפעתם יכול לעבוד במגוון רחב של עבודות ללא מאמץ בישיבה ועמידה לסרוגין מיון אריזה חניון טלמרקינג או כל עבודה שוות ערך ובהתייחס להשכלתו וגילו המתקדם.

הוועדה דוחה את הערר וקובעת כי לא איבד 50% מכושרו להשתכר" .

החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) נשלחה למערער ביום 20.6.2011.

3.      ביום 15.11.2010 הגיש המערער לבית הדין ערעור על החלטת הועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר). המערער ביקש כי בית הדין ידון בערעור למרות העיכוב בהגשתו ואשר נבע ממצבו הבריאותי הקשה של המערער.

4.      ביום 10.2.2011 התקיים דיון בערעור. המערער לא התייצב לדיון על אף שההזמנה לדיון נמסרה לידיו. המשיב העלה בתחילת הדיון טענת התיישנות, שכן לטענת המשיב הוגש הערעור לאחר שחלף המועד הקבוע בתקנות.

ביום 11.2.2011 השיב המערער בכתב לטענת המשיב. המערער לא חלק על העובדה שהערעור הוגש באיחור אולם ביקש כי בית הדין ידון בערעור על אף האיחור בהגשתו. לטענת המערער נבע האיחור בהגשת הערעור מההחמרה במצבו הבריאותי שחייבה את אשפוזו בבית החולים ואף הובילה לדחיית מספר פגישות שקבע עם באת כוחו.

עיקר טענות המערער הן כי הוועדה לעררים התעלמה מהמסמכים הרפואיים שהיו בפניה שכן הוא סובל מבעיות רפואיות רבות שאינן מאפשרות לו לעבוד. המערער טען כי הוא סובל מכאבים בחזה לאחר הליכה קצרה או מאמץ קל וכתוצאה מכך קשה עליו הניידות לרבות השימוש בתחבורה הציבורית; כי הסוכרת שלו אינה מאוזנת. על המערער לבדוק את ערכיה לפחות 6 פעמים ביום ולהזריק לעצמו שני סוגי אינסולין 4 פעמים ביום. הסוכרת גרמה למערער לאובדן התחושה בכפות הידיים ובכפות הרגליים וכתוצאה מכך אינו יכול לעבוד בטלמרקטינג, במיון ובאריזה; כי הוא סובל מבעיות ראיה שאינן מאפשרות לו, בין היתר, לבצע פעולות של מיון ואריזה; כי בשל הבעיות הרפואיות הקשות מהם הוא סובל, הוא נאלץ לעזוב את עבודתו בחודש 8/2009; כי מצבו הרפואי אינו מאפשר לו לנהוג; כי לא קיבל את פרוטוקול הוועדה; כי פרוטוקול הדרג הראשון אינו קריא.

5.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, הן מן הטעם שהוגש לאחר המועד הקבוע לכך בתקנות והן לגופו של ערעור, ואלה טעמיי.

6.      לעניין טענת ההתיישנות -

תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1997 קובעת כי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים יוגש לבית הדין לעבודה בתוך 30 יום מיום שנמסרה למערער ההחלטה.

הלכה היא כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועד שקבוע בחוק או בתקנות (דב"ע (ארצי) מא/98 - 9 זיסרמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 237, עב"ל (ארצי) 31/98 סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 488 (1999); עב"ל (ארצי) 681/08 אבו רמוז - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם 25.6.2009)).

יחד עם זאת, נקבע לעניין ההלכה הנ"ל כי במקרים מסוימים "אין בית הדין חייב להיצמד להילכתו אלא עליו להעביד תחת שבט ביקורתו השיפוטית את אותם כללי מדיניות ואת ישומם במקרה הספציפי" (עב"ל (ארצי) 1090/00 זיו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 379 (2000)).

במקרה זה לא מצאתי קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את דחיית טענת ההתיישנות שהעלה המשיב ולחלופין כי העלאת הטענה ע"י המשיב אינה לגיטימית. שכן הערעור הוגש למעלה מארבעה חודשים ממועד המצאת ההחלטה לידי המערער, כאשר מהמסמכים שהוגשו עולה כי רק לאחר כחודשיים ממועד קבלת החלטת הוועדה לעררים אושפז המערער (בין התאריכים 17.9.2010 ו- 1.10.2010).

כאמור, משבמקרה דנן אין מחלוקת כי המערער הגיש את הערעור באיחור של למעלה משלושה חודשים, דין הערעור להידחות.

7.      יצוין כי גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.